ENGכתבה: סתיו זיו
אם אתם קוראים כאן, סימן שאני כבר אינני. גופי כבר הוכה והושפל, נרמס עד תום בידי ההולכים על שניים. ונשמתי? הושחתה הרבה קודם. מהו גוף ללא שמחת קיום?
באותו יום בו נשמתי את נשמת אפי האחרונה, כותרות העיתונים לא זעקו ''עגל נרצח'', ליבותיהם של מגדליי לא נעצבו, אימי לא ביכתה על אובדני – גם היא כבר לא הייתה בין החיים.
חודשים ספורים קודם לכן הגחתי לאוויר העולם. מעלי אימי, מנקה אותי בלשונה הגדולה והחמה, לא מדירה את עיניה ממני. אני מתענג על ליקוקיה ועל מגעה האוהב, הדואג, האימהי.
מרחוק אני שומע קולות. צעדים מתקרבים. זמן קצוב הייתי עם אמי, והנה מגיע לו ההולך על שתיים, פותח את השער, ניגש אלי ומבקש להוציאני. אימי אימי! הוא לוקח אותי איתו.
אני שומע את אימי קוראת לי, זועקת. אני זועק לה בחזרה עד שגרוני מצטרד, קול חלוש נשמע, ונאלם. רגעים ספורים של חסד היו לי איתה בטרם הופקעתי ממנה. באיזו זכות? אני זקוק לה. קרובה היא לי מכל, וכל כך זרה, לא אראה אותה יותר לעולם.
אני צמא, רוצה לינוק מאימי, לשתות את נוזל החיים שאצור בעטיניה עבורי. אך אותי משקים מבקבוק בנוזל זר כלשהו, ואת אימי לוקחים, מצמידים אליה מתקני יניקה, ושואבים ממנה את החלב שהיה מיועד עבורי.
ההולך על שתיים מתקרב אליי שוב, צעד אחר צעד. ככל שהוא שמתקרב, פחד פושה באיברי. הוא מתעסק בציוד מתכתי, ולפתע מכת ברזל צורבת נוחתת עליי ומהממת את הווייתי, מספר מוטבע על גופי, מחולל בי שמות, גורם לי ייסורים. חושיי לא חוזרים אליי מעוצמת הכאב.
במשך חודשים התעצב גופי בבטנה המוגנת של אמי, שם התפתחתי ללא דאגות, ללא הידיעה מה מחכה לי בעולם שבחוץ. ועתה? עתה ההולך על שתיים לא מניח לי, הנה הוא שוב, מבקש למצוץ את לשד חיי, אני מסתכל לו בעיניים, הנח לי לנפשי! גופי הוא כחומר ביד השוחט. אשכיי מוסרים ממני בחיתוך חד וקהה על מנת שאהיה כנוע ואשמין מהר יותר. בלי משככי הכאבים או חומרי ההרדמה, אני מופקר להתבוסס בכאביי.
משגדלתי מעט נשלחתי למרעה. אולי ראיתם אותי בנסיעתכם בכבישי הארץ. אולי צפיתם בי לועס את העשב בשטח הפתוח וחשבתם שבסך-הכל אני חי חיים טובים. אולי זה גם הקל על מצפונכם כשאכלתם מאוחר יותר את בשרם של אחי. אילו רק ידעתם שזוהי בסך הכל תחנה קצרה בדרך לתחנתי הסופית, תקופה קצרה בחיי הקצרים ורצופי הסבל. מהיום שנולדתי, כבר נשאתי עמי את תאריך מותי.
החודשים הללו בהם זכיתי להתהלך חופשי ולנשום אוויר צח חלפו במהרה. הועברתי למפטמה. הנוף הירוק התחלף בנוף המכלאה הצפופה. אני שוהה שם בין גדרות הברזל, מתבוסס ברפש עם עגלים כמותי, מואבס.
אירוניה אכזרית. חלקי גופי הוסרו ממני באכזריות למן הרגע בו הפצעתי בעולם, ועתה גופי מואבס באוכל עתיר אנרגיה כדי שההולכים על שתיים יתרצו מגדילתי. גדילה לשם שמיים, לשם שורה בתפריט המסעדה הבשרית.
אני חולה, האוכל המרוכז עושה בי שמות, אני סובל מבעיות קואורדינציה, מהלך לי כבד ומסורבל, סובל משלשולים ומהתייבשויות, בטני נפוחה משעות על גבי שעות בהן ראשי מקובע מעל האבוס על מנת שאפטם עצמי לדעת. מי יצילני? אף אחד. בינתיים צואת חבריי מגיעה עד ברכיי, מקיפה אותי בריח צחנה. חיי הקצרים ממילא מתקרבים לסיומם.
מקץ מספר חודשי גיהנום, עייף ומיובש, אני מועמס למשאית צפופה. עצבנים, מבולבים ומפוחדים אנו עומדים במשאית המיטלטלת בכבישים, ממתינים לבאות.
המשאית עוצרת בשאון גדול, צעדת מוות אחת מני רבות מתחילה לה, ואני בתוכה. לפחד יש ריח וטעם, אני מרגיש אותו בכל צעד ושעל, חבריי עוצרים מבוהלים בניסיון למנוע את הסוף הידוע מראש. וההולכים על שניים? הם בשלהם – גורמים כאב. בועטים, מכים במקלות ובברזלים ונותנים מנה אחת אפיים של חשמל, העיקר שנמשיך להתקדם אל עבר סופנו הבלתי נמנע, גלגלי בית המטבחיים אינם מפסיקים לנוע לעולם.
בכניסה למעבר הצר ריח מוכר בא באפי, ריחו כריח שהקיף אותי כשהגחתי לעולם. חיי הקצרים התחילו כשדם אימהי מקודש כרוך סביבי, הם יסתיימו כשדמי יוקז מצווארי באכזריות. אני עומד על גבי המסוע, מלפני גיהנום עלי אדמות, זעקות וחבטות. אני מנסה לסגת לאחור, אך אין מוצא, אני מנסה להסתובב ולחזור לאחור אך המסדרון צר מדי, גופי מתעוות וראשי נתקע בקיר. מכת חשמל ניתזת בי לפתע ואני מתקדם בלית ברירה קדימה.
הדלת נסגרת מאחורי. גופי נלפת מכל צדדי על-ידי המכונה. נשמתי נעתקת כשלפתע הכל מסתובב סביבי ואני מונח על גבי. צווארי מתוח ומעלי מונפת סכין גדולה.
הלהב הקהה חותך בצווארי. הכאב מהמם אותי. אני נלחם, זועק, בועט. אני רוצה לחיות! הניחו לי! דמי ניגר קילוחים קילוחים. אפלה עוטפת אותי. כוחי עוזב אותי. ואינני.
יכולתי לחיות 25 שנים, אך נידונתי למות בטרם מלאה שנתי השניה. חיים חסרי תוחלת, מלאים ביסורי גוף וביסורי נפש.
האם אשוב לחיק אימי? האם אתאחד איתה בינות חורשות ירוקות, שמיים תכולים ושמש חמימה? האם אוכל ללגום סוף סוף ממתק חלבה?
רגע מתוק אחד היה לי עם אימי האהובה. ודי.
על תעשיית הבשר באתר אנונימוס
על הקשר בין תעשיית הבשר לתעשיית החלב
אלימות במשלוחים החיים
סרטון: החזית לשחרור בעלי חיים- תחקיר חוות פיטום עגלים
