פרה בתעשיית החלב

כתבה: דנה שוורץ

הצירים החלו בשעת בוקר מוקדמת. היא כבר הכירה את הכאבים. אחרי הכל, זוהי לה הלידה השנייה. עובדי הרפת הגיעו לפני דקות ספורות. היא יכולה היתה לשמוע אותם בחזית הרפת יושבים ומדברים. הפעם כבר לא היתה תמימה. היא ידעה בדיוק מה הולך לקרות, וידעה שהפעם אסור לה להשמיע הגה.

לפני כשנה, כשהצירים החלו, היא לא הבינה את פשר הכאבים. היא הרגישה כאילו סכין חדה מפלחת את גופה. הכאבים היו קשים יותר ממכות מוטות הגומי שספגה כשעובדי הרפת זרזו אותה לחליבה. לפני שנה צעקה. זה היה הסימן עבור  עובדי הרפת. אז, התקדמו לעברה שניים מהם. היא נרתעה וניסתה לברוח. היא פחדה מאוד ולא הבינה מה קורה לה. הם תפסו אותה, הכניסו את ראשה לסורג הצמוד לאבוס וסגרו עליו את הבריח. היא ניסתה להוציא את ראשה אך ללא הועיל. היא נאנקה מכאב. היא חשה שעטיניה העמוסים יתפוצצו עוד מעט. היא רצתה לכרוע כדי להקל על המעמסה אבל ראשה היה תפוס בחזקה. היא הרגישה שהתינוק שלה בדרך החוצה והכאב הקשה מנשוא נמהל לרגע קט בתחושת צפיה והתרגשות. היא חשה שהיא מסוגלת לסייע לו לצאת. היא התאמצה עוד קצת  ובינתיים הרגישה ששני העובדים עושים משהו מאחוריה. מתקן מתכת חובר אליה, רצועות נמשכות ממנו ותופסות בחוזקה את רגליו של תינוקה, מושכות אותו בכוח. היא הרגישה את התינוק מחליק החוצה אל רצפת הרפת.
ריחו מילא את אפה והיא נמלאה התרגשות. ריח מתוק של תינוק שזה עתה בא אל אוויר העולם. ברגע ששוחרר ראשה, הסתובבה אליו. היא הביטה בו, בעוללה הרך, ליקקה אותו ארוכות, מנקה מעליו את שאריות הלידה, מתכוננת להניק אותו בחלב שגדש את עטיניה. 

אלא שאז הגיעו שוב העובדים, מבולבלת היא הביטה בהם, מעמיסים את העגל הקטן שלה על מריצה, ומתרחקים איתו. נעלמו כלא היו. 

היא היתה יכולה עדיין להריח אותו. היא הביטה ימינה ושמאלה ואז רחרחה את המקום שבו היה עד לפני רגע. שוב מילא ריחו את אפה, היא שאפה את מלוא ריחו ואז החלה להתהלך ברפת, עיניה קרועות, כמעט יוצאות מחוריהן… 'איפה אתה, תינוק שלי?'... בתחילה עוד קיוותה שהנה, עוד מעט קט תתפזרנה אחיותיה לרפת והוא יופיע ביניהן, וודאי מחפש גם אותה, ...אז היכן הוא?

לאחר שעה ארוכה של הליכה, כשגופה עייף ממאמץ הלידה ועטיניה כמו כבדים מאי פעם, היא קרסה במקום ההוא - היכן שעמד עדיין זיכרון ריחו, שנמהל כעת בריח הצואה שכיסתה את רצפת הרפת. היא השמיעה געייה כואבת שהדהדה בכל רחבי הרפת. כאבי הצירים לא היו אלא זכרון רחוק ועמום - מה הם לעומת כאב האבדן הזה? היא הטיחה את ראשה בסורגים בעוצמה וגעתה שוב, טלטלה את ראשה והטיחה אותו בעוצמה גדולה יותר, פוצעת את עצמה, וגעתה בקול חזק יותר ושוב ושוב - אולי למשמע הגעייה ישוב…

חברותיה לרפת חשו לעזרתה והתכנסו סביבה. חברתה הקרובה ליקקה את ראשה כדי לנחם אותה. אבל איך אפשר להינחם? היא קמה על רגליה, מסרבת בתוקף להשלים עם המתרחש והחלה לרוץ אנה ואנה בתקווה שאולי אולי יופיע. היא געתה ללא הפסק כל אותו הבוקר… חברותיה לרפת ענו בגעיה, כמו נשאו עמה קינה על בנה שאבד.

כאבה הוא כאבן, כאבן - כאבה.

השבועיים הבאים היו קשים מנשוא. עטיניה היו גדושים בחלב והיא חשה דלקת מתפתחת באחד מהם. החליבה הכאיבה לה מאוד והיא מיאנה להיכנס עם השאר לתור לחליבה. המכות הפכו לחזקות יותר. החליבה הקלה במעט את הגודש בעטיניה אך דבר לא יכול היה להקל את הגודש שגרם לליבה לשבוק. היא שבה שוב ושוב לאותו מקום שבו יצא מחלציה, ורחרחה, מתאמצת לחוש שוב את ריחו המתוק שכעת לא היה אלא זיכרון, אולם ריחו לא היה שם עוד. במקומו עמד במקום רק ריח הצואה והשתן הרגיל.

כחודש לאחר מכן היא ראתה אותו, את תינוקה, את העגל הראשון שלה. משאית אימתנית הגיעה וניצבה מול הרפת. מאחורי המשאית העמידו עובדי הרפת מסלול מאולתר וכמה עשרות עגלים זורזו במוטות להיכנס למשאית. העגלים געו כולם במורת רוח ובכאב מפאת המכות… ואז… בא לאפה, הריח...אותו הריח שאפף אותה באותו יום ארור, שבו זכתה ובו איבדה אותו. היא נעמדה בקדמת הרפת, מול המשאית, וניסתה לרחרח ולהבחין באמצעות אפה מי מהם הוא התינוק האבוד שלה., ואז…ראתה אותו. הוא הסב את מבטו אליה. עיניו ננעצו בה והוא עצר מלכת. מבטו התקבע בה ולרגע קט היא היתה מאושרת… מאושרת שלפחות ראתה אותו. היא לא ידעה מה פשר המשאית הזו אבל שמחה שבזכותה ראתה אותו. כל כך רצתה ללקק אותו… כך הביטו הם זו בזה וזה בזו דקה ארוכה… היא געתה אליו, מנסה לנחם ולהתנצל בפניו על שלא היתה שם עבורו…והוא השיב בגעיה קטנה וילדית. היא ניסתה להדוף את גדרות הרפת כדי להגיע אליו...הנה הוא כ"כ קרוב אבל כה רחוק…

הרגע הקסום נקטע כשעובד הרפת הנחית מכה על ישבנו...עיניה נפערו באימה והיא שילחה געיה מיוסרת אל האוויר. הוא המשיך ללכת בעקבות האחרים עד שנעלם בתוך בטן המשאית. היה חם מאוד באותו היום והיא קיותה שמים לפחות יש בה, במשאית…

העמסת העגלים הסתיימה, דלתות המשאית נסגרו והיא יצאה לדרכה. שעה ארוכה עוד המשיכה להביט במקום שבו נפגשו מבטיהם, תוהה לאן הוא הולך, האם ישוב, ואם היא תזכה לראותו שוב.

כעת היא יודעת שמי שנלקח במשאית לא ישוב עוד. כך קרה לעגל שלה, כך קרה גם לאחת הפרות הבוגרות שהוחלט שאיננה מפיקה חלב די הצורך. היא הועלתה בכוח לאחת המשאיות תוך שהיא נאבקת בעובדי הרפת המושכים אותה ברגליה הקדמיות ודוחפים את אחוריה. משמיאנה לזוז הם קשרו את רגליה למנוף זעיר והעלו אותה בכח למשאית תוך שהיא מתפתלת בכאב, תלויה בין שמים וארץ ברגליה הקדמיות.

חודש לאחר היום שבו ראתה את ילדה מועמס על משאית לבלי שוב, היא נתפסה שוב, הושמה במתקן מיוחד, ראשה נקשר ואדם שלא הכירה, דחף את זרועו המכוסה שרוול עד כתפו, לתוך אחוריה. החוויה היתה נוראית...היא נסתה להתנגד, אך ללא הועיל…

כעת, תשעה חודשים לאחר אותו יום, היא מבינה את פשר התהליך.

היא למודת סבל. גופה אוצר בתוכו את כל מסכת היסורים שעברה בחייה: את הבדידות המצמיתה בימים הראשונים לחייה, כשנלקחה מאמא שלה, ואת הכמיהה הנוראית -שלעולם לא באה על סיפוקה- למגע ולחום גופה של אימה;
את הכאב הנוראי של החומצה שעיכלה את ניצני קרניה וגרם להם שלא יגדלו יותר;
את יסורי הכוויה מהברזל שהטביע מספר על גופה;
את היום ההוא בו חתכו ללא אילחוש את אחת מפטמותיה, שדלקת עקשנית דבקה בה וגרמה ליסורי תופת כל אימת שמתקן היניקה נצמד אליה.

את כל זה היא זוכרת, אך היא יודעת שאין שום כאב שישווה לכאב על תינוקה שנלקח ממנה. ולכן היא שותקת. כדי שרק לא יגיעו ויקחו אותו ממנה.

ציר נוסף מפלח את גופה בכאב… היא מתאמצת שלא להוציא קול. הכאב כמעט בלתי נסבל. היא מתקשה לנשום, עטיניה שוב כבדים מנשוא, מאיימים להתפקע. אולי התינוק הזה יזכה ליהנות מחלב האם שלה, חלב שהיא כה כמהה להעניק לו?... היא מגייסת את כל כוחה...אולם יבבה קלושה חומקת מבין שפתיה...
רגעים ספורים מאוחר יותר היא שומעת את דלתות הרפת נפתחות ונטרקות בחזקה. שני עובדי הרפת עושים את דרכם אליה. בשארית כוחותיה היא מתרחקת כמה שניתן מפתח הרפת, מנסה למצוא מחבוא בין חברותיה. אולם הן מפחדות כולן מעובדי הרפת ולכן מתפזרות במהרה כשאלו מתקרבים.

היא ניצבת מולם לבדה. ציר נוסף נועץ להבים מלובנים בבטנה… היא מאבדת ריכוז לרגע והשניים מנצלים את המצב כדי לתפוס אותה. היא נאבקת בהם, מטיחה את ראשה, מנסה בכל כוחה למנוע את הבלתי נמנע… איך תוכל להתמודד עם אבדן נוסף? כיצד תרשה להם לגזול ממנה שוב את הילד שלה, את החלב שלו, את הזכות שלה לשמש לו אם?

כוחה תש. הם אוחזים בה, מכאיבים לה, אחד מהם תופס בזנבה ומקפלו בכל כוחו. היא נאלצת להיכנע. הבריח שוב מושם על ראשה.
היא יודעת, שכל שתוכל להתנחם בו הוא הריח.
היא יודעת, שיום לידתה הוא גם יום מותה.  

על תעשיית החלב באתר אנונימוס

חלב- עובדות או מיתוסים

סרטון: המלטה וחטיפה של עגל. צילום: הילה עוז

סרטון: החזית לשחרור בעלי חיים- תעשיית החלב נחשפת