ENGכתבה: תהילה עוזרי-יריב
צילומים: אנונימוס
תחילת החיים שלי - זוכר ששכבתי במקום עגול וחשוך, נוזלים חמימים עטפו את גופי. נדמה לי שמדי פעם שמעתי קולות עמומים שהרגיעו אותי, האפילה הייתה מנחמת, הייתי רפוי ונינוח, צפְתי ברוגע בתוך השקט הפרטי שלי. היום אני מבין שאלה היו הרגעים המאושרים בחיי.
יום אחד זה נגמר, שיניתי צורה ומימד. הכל התחיל לרעוד סביבי, דרך עפעפיי הסגורים יכולתי לחוש באור חד ודוקר שחדר לפתע דרך סדק צר בתקרת הביצה שלי. לא העזתי להרים ראשי או לפקוח את עיני, ליבי הקטנטן החל להלום בחזקה. גופי נשטף בגל של תחושות מבלבלות. התחלתי לרעוד ולהתפתל, להיאנק ולהשתולל, אני חושב שכבר אז הבנתי שהחיים שלי השתנו לעד.
הסדקים בביצה הפכו לשברים, עד שהיא התפרקה ממש, והגחתי החוצה לאוויר העולם. פלומתי הדקיקה הייתה רטובה כולה, קפאתי מקור, הסתנוורתי. שמעתי סביבי שאון מחריש אוזניים של ציוצים, גם אני צייצתי. קראתי לאימי, רציתי להתחבא בין נוצותיה, שתחמם ותייבש אותי, אך לשווא. היא לא הייתה שם, לא חיכתה לי.
משם אני זוכר במעורפל רעש של מסועים, תאורת חזקה ושהגוף שלי מתחיל להישלח במהירות ממקום למקום. מידי פעם יד אדם הרימה אותי, פשפשה באבריי והשליכה בחזרה. עליתי וירדתי, נפלתי וקמתי, הסתחררתי והתערפלתי. נסחפתי בזרמים עם אחיי ואחיותיי, הוטחתי ונחבלתי אינספור פעמים (אני זוכר שהתהפכתי על הגב ולא הצלחתי להתייצב מחדש על רגליי, עד שבא גל נוסף של אפרוחים והדף אותי הלאה משם). לא שלטתי בגופי, כאב חד פילח את כנפי הימנית, הכל היה צהוב בעיניים, עצמתי אותם שוב וקיוויתי שהסיוט הזה ייגמר בקרוב. בסוף נוריתי מתוך שרוול מתכת לתוך ארגז עם עוד עשרות אפרוחים כמוני, ואז סוף-סוף היה לי קצת שקט. ניסיתי לנוח אבל בקושי הצלחתי, לרוע מזלי נתקעתי דווקא בלב הארגז, כמעט ולא נשמתי, הייתי דחוק בין עשרות אפרוחים צפופים ומבוהלים כמוני, כל הגוף עדיין כאב לי. הארגז שלי לא היה היחיד, היו שם עוד אלפי ארגזים כמו שלי, חיכינו שם שעות ארוכות עד שמשהו יקרה, הייתי צמא ורעב, התעלפתי.
כשהתעוררתי, שמעתי אנשים צועקים והרגשתי שהארגז שלי מתחיל לזוז, הכניסו את כולנו לתוך משאית ויצאנו לדרך.
כשהמשאית הגיעה ליעדה הושלכתי מהארגז ביחד עם חבריי אל רצפת מבנה ענק ואטום. סוף סוף יכולתי לנשום, לפרוש כנפיי, להתחיל ללכת בכוחות עצמי, לשתות, כמה שהייתי צמא.
הימים חלפו, החלמתי מפצעיי, התאקלמנו בבית החדש. קיבלנו אוכל עם טעם מוזר, התרגלנו איכשהו, אכלנו המון, ממילא לא היה משהו יותר טוב לעשות.
פעם ביום נכנסו אנשים וראיתי שהם מרימים מהרצפה דברים וזורקים לתוך מריצה. פה כבר הייתה צריכה להידלק אצלי נורה אדומה.
הגוף שלי התחיל להשתנות, בקושי עמדתי בזה. הרגשתי לחץ עצום בבית החזה, הרגליים התחילו לכאוב לי יותר ויותר מיום ליום. הפלומה הצהובה נשרה מעורי ובמקומה צימחתי נוצות לבנות. הכל קרה מהר מדי, לא הספקתי להתרגל לכאב אחד וכבר התוודעתי לכאב אחר. בוקר אחד התעוררתי מזה שלא הצלחתי לנשום. גם הריח בלול השתנה, הרצפה התמלאה בצואה ובשתן, שכבות על גבי שכבות, ריח עז וחריף עלה בנחיריי, סרחון שלא יכולתי לחמוק ממנו, העיניים צרבו לי, לא היה לי לאן לברוח, וגם אם רציתי כבר לא יכולתי. הגוף שלי התנפח עד שלא הצלחתי לעמוד על רגלי יותר משניות ספורות, הכל בער בי, לא הצלחתי לישון, הכאב שחוויתי במדגרה פתאום נדמה כליטוף עדין.
האנשים המשיכו להיכנס פעם ביום, וכבר הבנתי היטב מה הם מרימים מהקרקע המזוהמת, קיוויתי שייקחו גם אותי ושהסבל הזה ייגמר.
יום אחד שמנו לב שהפסיקו לתת לנו אוכל, אחרי כמה שעות כבר היינו ממש רעבים ומותשים. דלת הלול נפתחה בחצות ולתוכה נכנסו בבת אחת הרבה אנשים. הם צופפו אותנו לדפנות הלול ואני נדחסתי מתחת לערימת חבריי הכבדים, משק כנפיים השתולל באוויר, נוצות עפו לכל עבר, צחנת האמוניה גאתה מעלינו וכיסתה אותנו ביסודיות. צרחנו מפחד, לא ידענו מה קורה. האנשים לכדו את התרנגולים החיים והוציאו אותם מהלול. אחר כך הגיע גם תורי. הרגשתי יד לופתת את רגליי והופכת את גופי המגושם, הנכה והמעוות. ראשי הוטח לרצפה, כובד משקלי הופעל על ריאותיי, גרוני ניחר, גלגלתי עיניי בייסורים. באלימות קשה דחסו אותנו לתוך כלובים שבורים ועקומים על גבי משאית.
את הקור שהרגשתי בלילה ההוא לא אשכח לעולם. נסענו שעות ארוכות בצפיפות איומה, זיז חלוד פצע את ישבני שוב ושוב, בכל פעם שניסיתי להתחמק ממנו, נוצרה בהלה בתוך הארגז, כולנו היינו כעוסים ושבורים. בכל פעם שהמשאית נעצרה, הזיז נתקע עמוק יותר בבשרי.
הגענו למקום עם שקט של מוות. האנשים הורידו את הכלובים ונסעו משם. הבוקר עלה. רבים מחבריי לא שרדו את המסע, רק בתוך הכלוב שלי מתו שלושה חברים.
בצהרי היום שלמחרת התרחש הסיוט האמיתי של חיי. התחילו להוציא אותנו מהכלובים.
ראיתי את חבריי מובלים בכנפיהם השבורות אל ידיו של השוחט, ראיתי אותו משסף את גרונם בסכין בוהקת כשהם בהכרה מלאה, שמעתי אותם מושלכים לדליי מתכת ומפרפרים שם דקות ארוכות. הרעש הזה הלך והתגבר ככל שנוספו עוד ועוד תרנגולים. "חמישים אלף ביום", שמעתי אותו אומר. ראיתי אותם נתלים מרגליהם והם נאבקים, אחדים מהם נכנסו למכונת מריטת הנוצות כשהם עדיין בחיים, ראשם צבוע באדום עז והם ממשיכים ונלחמים. ראיתי את אחיי, בני מיני, הולכים וכלים.
לפנות ערב הגיע תורי, ואני בן ארבעים ושניים יום.
