היי, אנחנו דיקלה ואורית

שלום לכולם,
קוראים לנו אורית ודיקלה.
זה אולי נשמע לכם דבר מאוד בסיסי שיש לנו שמות וזהות משלנו, אבל עבורינו זה כל כך מרגש ולא מובן מאליו!
עד לפני יומיים היינו שתי חזירות מתוך אלפים על גבי אלפים ללא שם וללא זהות אישית.
נולדנו במקום שרחוק מהעין של כולכם. הביאו אותנו לעולם על מנת שיעשו עלינו ניסויים או ישחטו אותנו עבור בשרינו.

כשנולדנו ינקנו מאמא שלנו והיא היתה בתוך כלוב מוזר וענק כזה.. היא לא יכלה לזוז. כל כך רצינו שהיא תנשק אותנו, תחבק אותנו ותלמד אותנו על החיים. דרך המבט בעיניים שלה, כשהיא שוכבת בכלוב ולא יכולה לזוז הבנו שהיא עצובה מאוד ואילו לא החיים שהיא רצתה עבורינו.

אחרי מספר ימים עם אמא, הגיע בן אדם ולפתע הרים אותנו באוויר, צעקנו כי פחדנו. לא הבנו מה הוא רוצה לעשות לנו. הוא הוציא מכשיר ממתכת והרגשנו לפתע כאב עצום, השתוללנו לו ביד וזעקנו. אמא היתה בכלוב ולא יכלה לעזור לנו.
הוא חתך לנו את הזנב והשיניים. אחרי שהוא הניח אותנו בחזרה ליד אמא, היא ניסתה לומר לנו שיהיה בסדר וזה עוד מעט יפסיק לכאוב…אבל לא יכלה באמת לנחם אותנו כי היתה בכלוב קטן…

כשהיינו בנות 21 ימים, שוב באו בני אדם ולקחו אותנו לפתע. ממש פחדנו ששוב נחווה את הכאב הפיזי כמו בפעם שעברה, אבל הפעם הכאב היה אחר, כאב של געגוע. לקחו אותנו מאמא.

אמא רצתה לומר לנו שיהיה בסדר אבל היא לא יכלה לומר זאת כי ידעה שבסדר לא יהיה.
לא הבנו למה הגענו לעולם הזה, האם הגענו כדי לפחד?

לאחר מספר ימים הגיע אדם נוסף ואנחנו רצנו לפינה, כל כך פחדנו כבר מאנשים.
הוא הוציא ספריי וריסס לנו פס על הגב בצבע אדום. זה לא כאב לנו בכלל.
לא הבנו למה רק לנו הוא שם את הפס הזה ולאחרים לא.. זה הפחיד אותנו.

למחרת לפתע לקחו אותנו למשאית, צעקנו המון כי לא ידענו מה יקרה לנו הפעם.
היינו כל כך במתח בנסיעה כי כבר שמענו על חזירים שנלקחים במשאית ולעולם לא חוזרים.
אחרי שעתיים נפתחה דלת המשאית, היו שם אנשים שאמרו לנו בעדינות שהכל יהיה בסדר אבל.. לא סמכנו עליהם ופחדנו.
הניחו אותנו בחדר שהיה מלא בחציר! מעולם לא ראינו חציר כי עד עכשיו ישנו על הריצפה. ואוו חציר! זה כל כך מרגש לשחק בחציר…
האנשים אמרו לנו, שלא יקרה לנו כלום, שאנחנו זכינו. נבחרנו. שמעכשיו נדע רק טוב. הם היו ממש עדינים איתנו.. בתנועות שלהם והקול שלהם היה רך ונעים.
לאחר כשעה ראינו שהם ממש טובים אלינו, הם הביאו לנו לאכול דברים טעימים והתחלנו לרחרח להם את האף והם חייכו אלינו וליטפו אותנו בעדינות.
התאהבנו בהם ואנחנו עדיין מאוהבות.

דקלה

דקלה! הילדה והאגדה! כל תיאור שלה, מתגמד לעומת העוצמות שלה והאישיות הדומיננטית והכובשת שלה.

בעוד שבוע בדיוק, נציין שנה ליום הצלתה. מאז שהצטרפה למשפחה, היא ממלאת את חיינו באינספור רגעי צחוק, שמחה והנאה וגם, כיאה לאישיותה, מספקת לנו הרבה אתגרים ומחשבה.

מדובר בילדה דעתנית מאוד שמשמיעה היטב את קולה ברחבי החווה.

אם הארוחה מעט מתעכבת, דקלה שלנו תביע את מורת רוחה בקול תרועה וצווחה רמה. אם נשאל אותה מדוע היא פוקדת עלינו שנפעל במהירות סביר שתגיד שהיא רק מעודדת אותנו לשיפור איכות השירות.

היא מלאת תעוזה ותושיה, אין דבר העומד בפני רצונה. כך למשל, כשדקלה רוצה להגיע לאיזור מסוים, היא תגיע אליו ויהי מה, גם אם זה כרוך בהרמת גדרות והזזתם ממקומם.

היא כל כך אוהבת מגע ותשומת לב, מלאת חיבה היא ומפגינה זאת היטב. גירודים בבטן הם אהבתה הגדולה, נענית בשמחה וחושפת את בטנה לסשן גירודים ואהבה.

ביקשנו ממורין, מתנדבת בחווה שמאוד קשורה לדקלה ומטפחת אותה כבתה, לספר קצת עליה: "חיים שלי, דיירת השבוע! אמא שלה מאוהבת בה. מאז שהגיעה לחווה, היא הפכה לאהבה הכי גדולה שלי בחיים. היא הילדה שלי והחברה הכי טובה שלי. היא היצור הכי מתוק, מצחיק ומשוגע שאני מכירה"

דקלה אהובה וחכמה שלנו,

כל כך שמחות שאת איתנו, מאושרות שאת זוכה להיות פשוט את במלוא עוצמתך.

מאחלות לך הרבה שנות חופש, בריאות ואריכות ימים.

אוהבים אותך מאוד,

צוות החווה והדיירים ❤

תגובות