ניסויים בבעלי חיים

כתבה: אורנה רינת

בריצ'ס, גור קופים מסוג מקוק, נולד במעבדה בקליפורניה. הוא נלקח מאימו ועפעפיו נתפרו. ההליך האכזרי הזה נעשה במסגרת ניסוי על עיוורון.

בשנת 1985 חדרו פעילי זכויות בעלי-חיים למעבדה וצילמו את בריצ'ס. בסרטון שצילמו נראה הקוף הקטן לבדו במעין מחסן קטן ועלוב, תפרים ענקיים וגסים על עיניו, סונאר לראשו והוא מחובר ברצועה למותניו, נצמד למתקן במעבדה שנראה כשק איגרוף. אצבעותיו הזעירות מלטפות, מגששות, את השק, והוא מנסה לינוק ממנו. לאחר מכן הוא מצמיד את לחיו אל השק, וכך - עומד על רגליו הקטנות וידיו מחבקות את המתקן - הוא נשאר, אולי נרדם.

בריצ'ס שוחרר על ידי הקבוצה שחדרה למעבדה וצילמה את הסרטון. התפרים הוסרו, עיניו נפקחו, והוא הועבר למקלט לקופים, שם אומץ ע"י קופה בת מינו.

 לסיפורו של בריצ'ס יש סוף טוב, אך יותר מ־100 אלף קופי מקוק ממשיכים לעבור בכל שנה ניסויים דומים במעבדות במערב, שבסופם הם מומתים. בכל שנה מומתים במעבדות ניסויים ברחבי העולם מאות מיליוני בעלי-חיים – מכרסמים, כלבים, חתולים, חזירים וקופים. המחקרים הנעשים בהם כוללים ניתוחים ללא הרדמה, הדבקה במחלות קשות, הרעבה והצמאה (למשל במסגרת ניסויים פסיכולוגיים, או בחקר המוח), הלעטה איטית ברעלים, חישמול, גרימת כוויות, הטלת מומים, ועוד.

התחומים העיקריים שבהם עושים ניסויים בבעלי-חיים הם המחקר המדעי התיאורטי, רפואה ופסיכולוגיה, חקר הרעלים (שבו בודקים את ההשפעות של תרופות חדשות) או מוצרים שימושיים כמו חומרי ניקוי וקוסמטיקה. בישראל לבדה מומתים מדי שנה יותר מ-300 אלף בעלי-חיים במעבדות הניסויים. בארצות הברית מספר בעלי החיים העוברים ניסויים הוא כמאה מיליון, מתוכם כעשרים אחוז בתחום ניסויי הרעילות.

כבר במאה ה-18 עוררה מתודת הניסויים בבעלי-חיים ביקורת אתית (למשל מצד הפילוסוף הגדול וולטר) וככל שהשימוש בהם גבר - ויחד אתו המודעות לסבלם של בעלי חיים - גברה הביקורת. כיום יש הסכמה ציבורית רחבה ולפיה לבני אדם אין זכות מוסרית לענות באכזריות בעלי-חיים לצרכים שאינם חיוניים לאיכות חייהם כמו קוסמטיקה או חומרי ניקיון, ואכן, באיחוד האירופי, בישראל ובמדינות נוספות כבר התקבלו חוקים האוסרים ניסויים בקוסמטיקה, בהסתייגויות מסוימות.

לייצר מוות פסיכולוגי

המחלוקת המוסרית העיקרית בסוגיית ניסויים בבעלי-חיים מתמקדת אפוא בניסויים בתחומי המדע והרפואה. ראשית, יש לציין, כי גם מי שטוען שהניסויים הכרחיים לקידום המדע - לא יכול להכחיש את העובדה שאינטרסים כלכליים ואחרים אחראים למספר עצום של ניסויים שאין שום דרך להצדיקם באופן מדעי. הניסיונות להטיל פיקוח על הניסויים סוכלו עד היום על ידי הנסיינים. כך, למשל, בישראל חשפו דו"חות של מבקר המדינה ממצאים קשים מאוד על היחס לבעלי-חיים במעבדות באוניברסיטאות ובמכון ויצמן, ועל העדר פיקוח מצד הגוף שאמור לפקח עליהם - המועצה לניסויים בבעלי חיים – שיש בה רוב לתומכים בניסויים.

לציבור יש נטייה לייחס אמינות גדולה לאנשי מדע, ולכן חשוב לזכור, למשל, שהאוניברסיטאות ונציגן לא נרתעו מלטעון בבית המשפט (בתביעה שלהן נגד אל על, בגין סירובה להטיס קופים לניסויים) טיעונים שהוכחו כבלתי נכונים בבדיקות של מבקר המדינה, בנוגע ליחס שלהן לבעלי-החיים ולפיקוח שהן מקיימות עליו. הזנחה, התעללות ואלימות קשה התגלו גם במעבדות הגדולות ביותר בעולם.

אינספור ניסויים, שאין שום דרך סבירה לטעון שהם חיוניים להתקדמות המדע והרפואה, נעשו על ידי מדענים מכובדים ביותר, באוניברסיטאות החשובות ביותר ופורסמו במיטב כתבי העת. אחת הדוגמאות המפורסמת היא הניסויים שעשה המדען הארי הארלו בשנות השבעים באוניברסיטת ויסקונסין- מדיסון, באחד הניסויים הידועים תינוקות של קופים הוכנסו לבידוד ב"בור הייאוש"- כלוב מתכת קטנטן בצורת פירמידה הפוכה ובו רק אוכל ומים. לאחר שלושים ימי כליאה הקופים המבודדים נמצאו מופרעים עמוקות. לאחר בידוד של שנה הקופים בקושי זזו. שניים מהם סירבו לאכול והרעיבו את עצמם למוות.

בניסוי אחר שנועד ליצור דיכאון אצל הקופים ניתנה לקופים אם חורגת בצורת קופה-בובה שהפכה למפלצת. האמהות התפוצצו כשהתינוקות חיבקו אותן, אך אלה המשיכו להיאחז בשאריותיה של האם המדומה. בניסוי נוסף הנסיינים קשרו קופות מבודדות למתקנים שנקראו "דרגשי אונס", גרמו לקופים לאנוס אותן ואז בדקו את ההתנהגות ההורית של הקופות: הקופות התעללו בעוללים או זנחו אותם, אמא אחת אכלה את אצבעותיו של הגור שלה ואמא אחרת ריסקה את פני תינוקה.

שיטות מחרידות אלה ואחרות התפשטו למרכזי פרימטים בכל ארה"ב.

ואם יש ניסויים שאין להם תחליף?

ולמרות זאת, יש להניח שרוב החוקרים אינם נהנים לענות בעלי-חיים ורבים מהם אכן מאמינים, כי יש ניסויים שאין להם תחליף. במקביל יש לציין, שיש מדענים חשובים ביותר שמותחים ביקורת על מתודת הניסויים בבעלי-חיים מסיבות מדעיות וטוענים כי יש לפתח להם חלופות, שחלקן כבר קיימות. אין לאדם שאינו איש מדע כלים להכריע במחלוקת הזאת. אבל אם נניח שאפשר להגיע להסכמה רחבה בשאלה אילו ניסויים אינם חיוניים ולכן אפשר להפסיקם – מה צריכה להיות עמדתנו לגבי ניסויים שיוכח, אם יוכח, שהם חיוניים? הרי בניגוד לתעשיית המזון – פה אפשר לטעון כי מדובר בהצלת חיי אדם.

האם לבני אדם יש זכות מוסרית לגרום ייסורים קשים מנשוא – באופן מחושב ושיטתי – לבעלי חיים שאינם שייכים למין שלהם, גם אם מדובר באינטרסים שחשובים להם?

השאלה הזאת  קשורה לשאלת מעמדם המוסרי של בעלי-חיים. התומכים בניסויים בבעלי-חיים אמנם מדגישים את מימד התועלת שניסויים אלה מביאים למדע, ואולם, הטיעון הזה כשלעצמו אינו מספיק כדי להצדיק ניסויים מבחינה מוסרית, שכן אם המדד היחיד הוא התועלת המדעית - אפשר היה לערוך ניסויים בבני אדם, שללא ספק היו מניבים תועלת גדולה הרבה יותר. אלא שבמקרה של בני אדם נכנס המעצור המוסרי – שום תועלת מדעית או אחרת אינה מצדיקה, לפי הנורמות המוסריות המקובלות היום, עשיית ניסויים בבני אדם.

לכן, הטיעון בעד ניסויים בבעלי-חיים נשען מלבד הטיעון לתועלת מדעית, על שלילת מעמד מוסרי מבעלי-חיים לא אנושיים.

שלילת מעמד מוסרי מבעלי-חיים

על מנת להצדיק ניסויים בבעלי-חיים לא רק מהפן התועלתי אלא גם מהפן המוסרי – נוהגים התומכים בניסויים לשלול רגשות מורכבים ואוטונומיים מבעלי-חיים ולהאשים את התומכים בהענקת מעמד מוסרי לבעלי-חיים על סמך רגשות אלה - ב"האנשה". ברור להם, שיקשה עליהם הרבה יותר להצדיק עינויים שיטתיים והמתה של בעלי-חיים שיש להם את התכונה החשובה ביותר ההופכת אותנו לזכאים למעמד מוסרי – רגשות. "אנשי מדע", כתבה גודול, "מורשים לבצע בבעלי-חיים הליכים שבכל הקשר אחר היו מגונים כאכזריות שאין להשלים עמה... אין זה מפתיע שחוקרים שמבצעים ניסויים אלה מצאו שנוח להאמין שהסובייקטים הם נטולי שכל וללא רגשות ממש... אבל היום יותר ויותר קשה להכחיש את העובדה שלבעלי-חיים יש שכל ורגשות".

חקר היכולות הקוגניטיביות והרגשיות של בעלי-החיים עבר מהפכה בעשרות השנים האחרונות. שיאה היה לפני כשנה וחצי ב"הצהרת התודעה" שבה קבעו בכירי המדענים בעולם, כי "המנגנונים הרגשיים והקוגניטיביים של יונקים וציפורים נראים היום הרבה יותר זהים מכפי שחשבנו לאלה של בני אדם... המסקנה היא שבני אדם אינם ייחודיים בהיותם בעלי בסיס נוירולוגי שמייצר תודעה".

למרות זאת, ממשיכים מדענים מכובדים לטעון, שייחוס רגשות מורכבים לבעלי-חיים הוא "האנשה". המדענים הללו יודעים שלחץ הדם, הדופק והסוכר בדם של החיות, למשל, עולים כשהם מצויים בעקה, אבל הם מסרבים לייחס זאת לקיומה של נפש - כלומר, ל"מישהו", שמרגיש את אותה "עקה". כך יכול יו"ר הפורום הבינאוניברסיטאי לטעון, שייחוס מצוקות נפשיות, יחסי חיבה ותלות רגשית לקופי מקוק – שאותם ייצאה חוות מזור לניסויים - הוא "האנשה חסרת בסיס". זאת למרות דו"ח של זואולוגים שקבע, כי "הפרדת תינוקות מאמהות (בחוות מזור) מהווה גורם משמעותי למצוקה ולטראומה של התינוקות המופרדים, של האמהות ושל הקופים הנוכחים בזמן ההפרדה... הקופים מתרוצצים כאחוזי תזזית ומשמיעים קולות צעקה ובכי הנשמעים כבר משער החווה". ותוך התעלמות ממאמר בכתב העת Science מינואר 2013, שבו נכתב כי "קופי מקוק, בדומה לקופי אדם, מסוגלים לגילויי אמפתיה, חושבים על המחשבות של עצמם, יכולים לזהות עצמם במראה, יש להם חוש צדק והם מסוגלים להבין מה אחרים חושבים ומרגישים".

לפעמים נדמה שהמדע מתפתח בשני קווים מקבילים. מצד אחד מגלים חוקרים שחיות יכולות למות משברון לב, ללקות בדיכאון, להבין קטגוריות מופשטות, לתפוש מוות באופן מושגי, ואילו מצד שני נראה שמעבדות הניסויים הן תחום המדע האחרון שבו עדיין מאמינים בהפרדה בין גוף לנפש.

ההכחשה המדעית

האירוניה היא שחוקרי מוח ופסיכולוגיה מתבססים על ההנחה שבעלי-החיים סובלים סבל נפשי. האכזריות שבניסויים נמצאת בדיוק באותו מרווח שבין ההכרה, ההכרחית לצורך המחקר, בסבל שלהם, לבין ההתעלמות המוסרית ממנו; בז'רגון המדעי הקר והסטרילי שבו משתמשים לתיאור פרטי הפרטים של הייסורים, לצד העדר כל התייחסות רגשית לקיומם; בתחכום המדעי מול האטימות המוחלטת לתום של הקופיף העיוור שמגשש באצבעותיו אחר גוף להיצמד אליו, או של הכלב המוטרף מייסורים שתוקף את המתקן המחושמל שלו. כך, באותו זמן שבו מדענים מכובדים טענו שבעלי-חיים אינם סובייקטים ולכן אינם ראויים למעמד מוסרי, וכי "אנחנו לא יודעים מה הם מרגישים, כי אין להם שפה" - הם תיעדו בדקדקנות את ההבדל בין "היבבה המקוטעת" שמשמיע כלב מבועת לפני שהוא נוחת על רצפת כלובו המחושמלת לבין "היבבה הרציפה" שמגיעה לאחר הנחיתה; ובזמן שהם טענו ש"איננו יודעים מה זו נפש או תודעה" – הם פרסמו ממצאי ניסויים על דיכאון אצל עכברים. "חקרנו את האפקט של בידוד מלידה... הקופים סבלו שלילה מטרנלית (שלילה מאם)... באחרונה עסקנו במחקרים של בידוד טוטלי החל מגיל של כמה שעות... גילינו, כי הבידוד הוליד התנהגות פסיכולוגית חריפה ומתמדת בעלת אופי דיכאוני" (מתוך הניסויים שביצעו הרלו ועמיתיו בקופים).

וכאן טמון הממד המצמרר שבניסויים בבעלי-חיים, והוא שהופך אותם לבלתי מוסריים בעליל, בלי קשר לתועלת הטמונה בהם. הממד
הזה מצוי קודם כל בהחלטת התומכים בניסויים להתעלם מכל התכונות שאמורות להיות מוכרות לנו מעצמנו, ואחר כך בניצול אותן תכונות נגד הקוף עצמו. הקופה שמטיחה שוב ושוב את גופה בכלוב לאחר שלקחו את הגור שלה אינה עושה זאת מסיבה פיסיולוגית, אלא בגלל משהו מופשט לגמרי - תחושה של אובדן וגעגוע. ההתנהגות שלה, חסרת מטרה או תוחלת, היא כשל מי ששרוי באבל. הבקשה שעולה ממנה, שמה שנלקח יוחזר, נטולת נמען. הקופה צועקת לחלל. ביטוי הכאב הנפשי הוא הוא המטרה. רק עולם רגשי מפותח יכול לחולל התנהגות כזאת.

מי שלקח את הקופיף אינו מכיר במצוקה הזאת, בקיומה של התודעה המפותחת הזאת, כבסיס להתחשבות באינטרס של הקוף. להיפך. שיטת הניסויים מנצלת בצורה קרה ומחושבת את כישוריו המנטאליים, את יכולתו לזכור את הסבל שנגרם לו בעבר כדי לנסות להימלט ממנו בעתיד - יכולת המבטאת תודעה עצמית (שאצל האדם נחשבת כבסיס להכרה מוסרית באוטונומיה שלו) - כדי להענישו שוב ושוב, עד שילמד להבין, שהדרך היחידה לזכות בהפוגה מהכאב היא להתמסר לחלוטין לשירותו של אינטרס, שבשמו ימשיך לסבול, עד שימות.

מה יכול להיות יותר רלוונטי להתחשבות מוסרית מקיומה של נפש, כזאת שאפשר לגרום לה "מוות פסיכולוגי", כפי שניסו לעשות במוצהר בניסוייו של הרלו? איך גורמים מוות פסיכולוגי אפשר לראות במבטה של הקופה שבתמונה, המחבקת את הגור הקטן שלה. זה מבט שלא מחפש עוד, שלא מתבונן, שיש בו רק עצב עמוק, ושום תקווה. אפילו בגור שהיא ממשיכה לחבק היא לא מביטה. גם אם שנתו נראית טרופה הוא ישן כי יש לו אותה. אבל לה אין אף אחד. והיא לא ישנה, כי בשבילו היא המגן היחיד בתופת שאליה שלח אותם המין היחיד שמבין (או חושב שמבין) מה זה מוסר.

בשם העליונות המוסרית

ובשם ההבנה הזאת – שהוא מייחס לעצמו בלבד, ולמעשה בשם המוסר, נעשים הדברים הנוראיים מכל. בשם העליונות המוסרית הזאת אנחנו הופכים לסיוט את חייהם של מי שלא מסוגלים להבין את המוסר שלנו. בשם ההבנה הזאת אנחנו מייצרים חיים שהם חלום בלהות מתמשך. בתמונה שצולמה מניסויי מוח במכון ויצמן רואים קופיפה קטנה, צעירה מאוד, יושבת בכלוב זעיר, כשסד מתכת גדול המונח על צווארה מפריד בין גופה לבין ראשה. מעל לסד ניבטות עיניים ענקיות בפנים זעירים, מחייכים. היא נראית כתינוקת. במשך שנים תעבור אימונים שיכינו אותה לניסויי המוח שבשבילם נולדה. יהיה עליה ללמוד ללחוץ על ידית כשמופיע ריבוע על צג. אם תצליח- תזרים צינורית כמה טיפות מיץ לפיה, אם תיכשל- הצינורית תישאר יבשה. זה מקור השתייה היחיד שלה - עד שתלמד. לאחר כשנתיים יחתכו את קרקפתה ויתקינו דבק דנטלי על הגולגולת החשופה. בתום שלוש שנים יוצמד לקליפת המוח סיליקון מחוזק בטבעות ברזל. הקופה תרותק לכיסא כשמונה שעות רצופות ביום. הסיליקון ינוקה ממוחה ללא שימוש במשככים. בתמונות אפשר לראות את הגורה הקטנה, גולגולתה החתוכה אדומה ופיה פעור בצעקה.

אנחנו לקחנו את החיוך של הקופיפה הזעירה לנצח. אנחנו הפכנו את הביטוי "שלילה מטרנלית" למושג מדעי ניטראלי. גם אם רוב המדענים אינם אכזריים מטבעם, מה שהם עושים בפועל הוא אכזריות שאין גדולה ממנה.רואים ושומעים את זה היטב בכל תיעוד שנעשה במעבדות:

הקולות המצמיתים של דלתות הכלובים הנטרקות על הגופים הנאבקים וצורחים. אמהות מחבקות גורי קופים שנאחזים בהן בכל כוחם, כורכים את ידיהם הקטנות סביב גופן, עיניהם מלאות פחד וחוסר הבנה. הייאוש וההשלמה בעיני האימהות. חיים של סיוט מתמשך עד המוות, של פחד מכל רעש. יללות  של כאב נורא בלתי נסבל. הידיים הגסות שאין חמלה בהן, הבאות לקחת אל העינויים הבאים. הניסיון הנואש להיאחז בידיים בסורגי הכלוב.  צעקות האימה של אמהות וגורים המוכנסים לארגזי עץ. גורי קופים הנאחזים זה בזה כילדים קטנים, מנסים למצוא הגנה באחרים, או בוהים בעיניים כבויות בחלל.

זה המדע. כך הוא מתנהל בימנו. וזו הסיבה שההומניסט הגדול, המחזאי חתן פרס נובל ג'ורג' ברנרד שואו כתב על הניסויים בבעלי חיים-  "הידע היחיד שאנו מאבדים בכך שאסרנו התאכזרות הוא ידע מכלי ראשון בכל הנוגע לאכזריות עצמה, וזהו בדיוק הידע שאנשים הומאניים מעוניינים להימנע ממנו... אינך מכריע אם ניסוי הוא מוצדק או לא רק על ידי כך שהראית שיש בו שימוש. ההבחנה אינה בין ניסויים מוצדקים לניסויים חסרי ערך, אלא בין התנהגות ברברית להתנהגות מתורבתת. ניסויים בבעלי-חיים הם רעה חברתית משום שאם הם מקדמים ידע אנושי, הם עושים זאת על חשבון האופי האנושי".     

אתר מאחורי דלתות המעבדה

אתר האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים

על ניסויים בבעלי חיים באתר אנונימוס