ENGכתב: אלעד ציפיס מאיר
בניגוד למה שנהוג לחשוב, העור איננו תוצר לוואי של תעשיית הבשר. הוא המוצר החשוב ביותר שתעשיית הבשר מייצרת, אחרי הבשר עצמו. בקניית עור אנחנו מעודדים את תעשיית הבשר, על כל המשתמע מכך. את תוצריה של תעשיית העור אנחנו רואים בדרך כלל כריפודים לספות וכמוצרי אופנה ואביזרים- מעילים, חגורות, תיקים וארנקים, דבר שמעמעם ומטשטש את הקשר בינם לבין הקורבן. הדרישה לכמויות גדולות של עור במחיר זול הביאו לפריחה של התעשייה בהודו, הרחוקה מעיניי לקוחותיה המערביים. באופן אירוני, דווקא בהודו חל איסור בחוק על שחיטת פרות, דבר הדורש לנייד את הפרות באלפיהן אל שטחים נידחים בקצה המדינה, לאורך מאות קילומטרים. מסע זה, המתרחש כמעט כולו רגלית, וסופו בשחיטת הפרות, זכה לכינוי "צעדת המוות".
לאורך המסע הפרות קשורות זו לזו בחבל הנמשך דרך החוטם (מנחיר אחר לשני) וכך הן נאלצות להיגרר זו אחר זו מתוך כאב ותוך שהן מדממות. הפרות אינן מקבלות מזון או שתיה במשך ימים ארוכים ורבות מהן קורסות ומוכות נמרצות על מנת שיעמדו וימשיכו לצעוד. פרות עקשניות במיוחד מטופלות באמצעות שפשוף פלפל חריף אל תוך עיניהן ושבירת עצמות הזנב. בהגיען לגבול מועמסות הפרות באכזריות אל משאיות בצפיפות איומה תוך שהן רומסות האחת את השניה. מעברו השני של הגבול נפרקות המשאיות באלימות- הן מוכות ונמשכות מטה בכח, לעיתים נאלצות לקפוץ אל הקרקע מגובה המשאית, חלקן בקושי מצליחות לעמוד על רגליהן. במקומות רבים עורכים את השחיטה עצמה לנגד עיני הפרות הממתינות. לעיתים קרובות הפרות מופשטות מעורן בעודן בחיים וכך, במשך דקות ארוכות ומייסרות, הן מדממות למוות.
על תעשיית העור מתוך אתר אנונימוס
על המחיר הסביבתי הכבד של תעשיית העור
