ENGכתב: אלעד ציפיס מאיר
צילומים: אנונימוס
על פניו, אכילת ביצים היא נטולת סבל, שכן הביצה היא תוצר לוואי טבעי של התרנגולת, ומרגע שהוטלה אין לתרנגולת שום צורך בה, וכל שנותר הוא לאסוף את הביצה מהלול. בפועל, תעשיית הביצים הינה אחת התעשיות האכזריות ביותר, אשר אחראית באופן ישיר להרג של עשרות אלפי אפרוחים מידי יום (בישראל בלבד), לכליאת תרנגולות בתנאים קשים ביותר ושימוש בפרקטיקות איומות שחלקן נאסרו לשימוש במדינות רבות כבר לפני שנים. תעשיה זו יצרה לאורך השנים, באמצעות השבחה גנטית אגרסיבית, זן חדש של תרנגולות המטילות ביצים גדולות יותר ובקצב עצום של כ- 300 ביצים לשנה (לעומת 12-24 ביצים לשנה באופן טבעי). לאחר שנתיים קצב ההטלה יורד והתרנגולות מומתות כולן בחשמול. זהו סיפורה של אחת מהן.
בתוך המדגרה מונחת ביצה. אחת מתוך עשרות אלפי ביצים לבנות. מתוכה בוקעת אפרוחה- קטנה, צייצנית, עם פלומה צהובה ורכה. סביבה בוקעות הביצים האחרות ומהן מגיחים עשרות אלפי אפרוחים נוספים. האפרוחה שלנו מובלת על גבי המסוע הנע במעגל, ממתינה ליד אחת שתרים אותה. לא בשביל לקבל חיבוק, אלא על מנת לבדוק האם היא אפרוח או אפרוחה. היא מושלכת אל הפיר האחד, יחד עם אחיותיה האפרוחות. האפרוחים הזכרים מושלכים לפיר השני, ממנו יש שתי דרכים לצאת: לגריסה במגרסת ענק או לחנק בשקיות אשפה. כך או כך, חיים הם לא יצאו מכאן.
האפרוחה ממשיכה את מסעה ומגיעה למתחם גדול. אין שם תרנגולות בוגרות שיעזרו לה, אין שם מי שילטף אותה. היא ואחיותיה נותרו שם לבדן ויחד הן גדלות. לאחר תקופה קצרה הן נלקחות כולן. אחת-אחת הן נאספות על ידי האנשים ומובאות אל המכונה. העובד אוחז באפרוחה בצווארה ומקבע את ראשה, מונע ממנה כל יכולת להתנגד, ומניח את ראשה במקום המיועד. מלמעלה יורדת הגליוטינה- להב מתכת מלובן. הוא יורד לאט יחסית, חותך וממיס את מקורה כאילו היה הוא גוש חמאה. הכאב אדיר ובלתי נתפס והאפרוחה מנסה לסגת, לזעוק לעזרה, להתנגד, אך לשווא- העובד מצמיד את מה שנשאר מהמקור שלה אל הלהב הרותח על מנת לצרוב את כלי הדם ולמנוע זיהום. כמה רגעים קטנים שמרגישים כמו נצח, עד שהוא משחרר את אחיזתו ומאפשר לה ללכת, כואבת והמומה. אחיותיה למתחם עוברות כולן את אותו התהליך. חלקן במצב קשה יותר- לשון חרוכה, נפיחות, מקור קצר מידי וכאבי תופת. חלקן במצב כה קשה עד כי הן לא מסוגלות עוד לאכול ולשתות ומוצאות את מותן בצמא כעבור כמה ימים.
עוד כמה שבועות עוברים והאפרוחה שלנו כבר גדלה, הפלומה הצהובה הוחלפה בנוצות לבנות ונראית כבר כרבולת אדומה מבצבצת על ראשה. שוב היא נלקחת, יחד עם אחיותיה, ומושלכת אל ביתה החדש- סוללה ארוכה של תאים עשויים רשת מתכת, צרים ונמוכים, מוערמים זה על גבי זה בקומות. התרנגולת הצעירה מנסה להתרווח מעט, אך הצפיפות איומה והיא אפילו לא מסוגלת לפרוש את כנפיה מבלי להיתקל בדפנות התא. היא מנסה לנוח מעט, אך גם זה כמעט ואינו אפשרי- רצפת הכלוב המסורג אינה מאפשרת להניח את הרגל בנוחות. הרצפה גם אינה מאוזנת, כי אם מוצבת בהטיה, ורגליה מחליקות ונפצעות שוב ושוב בין השלבים. מלמטה נערמת הצואה, כמעט ומגיעה עד לתחתית הכלוב, וממנה נידפים ריחות חריפים.
בביתה החדש כל שעליה לעשות הוא לעמוד ולהטיל. כמעט בכל יום היא מטילה. היא מחפשת לה מקום קטן, שקט ומבודד בו תוכל לקנן, אך מקום כזה אין בנמצא. היא מחפשת נואשות קש או עלים לבנות ולרפד מהן קן לביצה שממשמשת ובאה- אך לשווא.
ההטלה קשה וכואבת, תעלת ההטלה צרה והביצה כה גדולה, הודות לאותו "טיפוח גנטי". לאחר שהטילה, מתעורר בה צורך עז לדגור על הביצה. היא מסתובבת ומחפשת אותה, אך בעיניים כלות היא רואה את הביצה מתגלגלת ממנה והלאה, אל מחוץ לכלוב.
היום נמשך ללא סוף הלילה קצר מאוד. כמעט בכל שעות היממה מואר הלול, ורק לכמה שעות בודדות משתררת חשכה, אז אין הרבה זמן לישון ולנוח. רבות מאחיותיה לא עומדות בכך. החום, הצפיפות, הלחץ, ההטלה האינסופית- כל אלה מכריעים אותן והן מוותרות ומתות.
לאחר שנה, כשקצב ההטלה יורד מעט, לפתע מוחשך הלול. במשך 10 ימים היא ואחיותיה שרויות בחושך, ללא אוכל. צום מוחלט. שוב ושוב הן מנקרות את מיכלי האוכל, הרעב והלחץ מטריפים את דעתן. גופן נכנס להלם ונוצותיהן נושרות. לאחר 10 ימים חוזר האור ואיתו האוכל ופתאום גם קצב ההטלה חוזר לשיאו. אך גם הפעם, כמה משכנותיה שוכבות דומם. הן לא שרדו את הרעב.
עם הגיעה לגיל שנתיים נלקחת התרנגולת ולראשונה מאז נכנסה ללול היא יוצאת אל האויר הפתוח. היא ואחיותיה מובלות אל עבר משאית שחונה מחוץ ללול. על המשאית מתקן חישמול. 5 תרנגולות בכל יד, אחוזות ברגליהן. בין מחשבה למחשבה היא נתלית במהופך, קשורה ברגליה למסוע, ומתחילה לנוע. היא מביטה בפחד מסביבה- בצד אחד, בצד שלה, תרנגולות תלויות מרגליהן, מבוהלות ומשתוללות. בצד השני גופות שוממות נופלות מן המסוע אל תוך מכולה, נערמות זו על גבי זו. זה סוף המסלול, סוף הדרך. רגע אחד אור, רגע שני חושך. רגע אחד פחד, רגע שני שלווה. וביניהם- מכת חשמל אחת.
על תעשיית הביצים באתר אנונימוס
פרוייקט אימוץ תרנגולות ניצולות של אנונימוס
