כתב וצילם: אלעד ציפיס-מאיר
ערב יום כיפור 2013.
אנשים מתרוצצים ברחובות, ממהרים להכנות האחרונות לפני כניסת החג ומתנקזים לכמה פינות מרכזיות ביישוב. שם הם מחכים לנשק יום הדין- תרנגול כפרות. מסובבים מעל הראש, קוראים את הפסוקים, שמים כמה שקלים וזהו. עכשיו התרנגול יגאל אותם מייסוריהם. יגאל זה אומר על ידי שחיטה.
רצה הגורל והפעם היו כמה תרנגולות עודפות. ביקשתי לאמץ לי שתיים מהן. הייתי לוקח את כולן, אבל לא היה בידי לעשות כן. נעניתי בחיוב וקיבלתי אלי את "סליחה" ואת "מחילה". בתוך שעה אלתרתי שטח מגודר בחצר ושם הן נחו- צעירות, לבנות, מעט מרופטות. עוד יום-יומיים וכבר ארגנתי להן בית-עץ עם סולם ושטח מוצל. היתה התרגשות גדולה.
"מחילה" נפטרה כעבור כמה שבועות. "סליחה" נשארה בודדה והשם, שכבר לא היה בעל אותה המשמעות כשלעצמו, שונה ל"כפרה"- מעין תזכורת למה שהיה עתידה המתוכנן. כעבור שבועיים הבאנו את צ'ארלי שתארח לה חברה ויחד הן גדלו והתחזקו.
היום "כפרה" היא תרנגולת שמנמנה, צחורה כשלג ומתוקה כמו סילאן. כשאני נכנס ללול היא רצה אחרי, מחכה לארוחה היומית. היא מתרפקת, עדינה ועיניה בורקות בצבעי אש של אדום וכתום וצהוב. לפעמים אני נהנה פשוט להתיישב בלול ולהביט על שתיהן, לאסוף אותן אלי וללטף ברכות, לשקוע בתוך העיניים הנוגות שלהן.
אומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו, אך ברגעים האלו מחלחלת בך התובנה כי כל יצור הוא עולם ומלואו, ואושר גדול טמון במפגש שבין עולמם לעולמנו.
