כתב: אלעד ציפיס-מאיר
רובינו נגעלים מהמחשבה עליהם, עבור חלקינו הם ממש פוביה, אך בעבור כמה משוגעים לדבר חולדות הן ה-דבר! זה סיפורם של שלוש חולדות אשר גודלו במעבדת ניסויים, ניצלו וזכו לחיים מאושרים ושלוים.
חולדות (הנקראות גם עכברושים) היו מאז ומעולם בקרבת האדם. מוצאן ככל הנראה מאסיה, אך כיום הן נפוצות בכל היבשות פרט לאנטרקטיקה. הן ניחנות בחוש ריח ושמיעה מפותחים מאוד ובאינטיליגציה גבוהה. הן מסוגלות לתקשר זו עם זו בצורות מורכבות, ליצור קשרים חברתיים ולמצוא את דרכן במבוך. כל אלו ועוד מקנים להן יכולת הישרדות גבוהה במיוחד. ייתכן כי מקור הפחד מהן נובע מהעובדה כי הן יכולות לשמש כנשאים של קרציות, פרעושים וטפילים אחרים אשר יכולים להעביר מחלות גם לבני אדם. התפרצות מגיפת הדבר באירופה במאה ה- 13 עד ה- 17 מיוחסת בין השאר לקרבה הגדולה בין האדם לחולדות. יחד עם זאת, כחיות מחמד חולדות אינן מסוכנות לאדם יותר מכלב או חתול.
סיפור ההצלה של החולדות מתחיל אצל דאב, מייסדת קבוצת הפייסבוק "חולדות מחמד" ופעילה להצלת חולדות ממעבדות ניסויים והעברתם לאימוץ. דאב נמצאת בקשר ישיר עם מספר מעבדות ניסויים בארץ ומקבלת מהן חולדות שעברו ניסויים התנהגותיים בלבד או חולדות "עודפות". את החולדות היא מעבירה למאמצים רק לאחר שוידאה כי יש להם את היכולת והרצינות לספק לחולדות את כל צרכיהן, פיסיים ומנטליים כאחד. חלק מהקריטריונים בהם צריכים לעמוד המאמצים הם כלובים מרווחים וגבוהים, התחייבות לאימוץ של לפחות זוג חולדות, התחייבות להוציא את החולדות לפחות לשעה ביום מחוץ לכלוב ועוד.
חולדות מעבדה הן חולדות שמעולם לא חוו מגע יד אדם, חלקן גם עברו טראומות שונות במסגרת הניסויים. על כן אימוץ חולדות מעבדה מחייב מסירות לתהליך שיקום והרגלתן למגע ולסביבת אנשים. תהליך זה אורך כחודש-חודשיים, במהלכו לומדות החולדות לזהות את הבעלים, להכיר את הסביבה שמחוץ לכלוב, לזהות את הכלוב כבית וכמקום מוגן בו הן אוהבות לשהות ואף לחזור אל הכלוב בעצמן. בסיום התהליך נוצר קשר עמוק ומיוחד בין הבעלים לחולדות, הניחנות באינטיליגנציה רגשית גבוהה במיוחד.
קבוצת הפייסבוק "חולדות מחמד" מונה כיום כ- 200 חברים, כולם מאמצים שעברו דרך דאב. הקבוצה מהווה מקור לשיתוף ידע ותמיכה בין המאמצים, ותיקים וחדשים, והינה גורם משמעותי בהצלחת האימוץ.
מרינה גידלה בילדותה מכרסמים יותר מקובלים- אוגר ושרקן, אך תמיד רצתה לגדל גם חולדות. היא הרגישה שהן חכמות ומעניינות יותר, אך חששה מההתחייבות. בינואר 2014 החליטה להגשים את החלום ואימצה אליה את שלושת החולדות בתיווכה של דאב. על פי רוב, חולדות מעבדה הן לבקניות, דבר המקשה על הזיהוי, על כן הן מקבלות סימון ייחודי על גבי הזנב. סימון זה עזר למרינה להבדיל בין השלוש בתחילת דרכם המשותפת, אך לאחר כמה שבועות דהו הסימונים והוחלפו בהיכרות אישית מעמיקה.
טופו – הפחדן שבחבורה. בחודשים הראשונים סירב לצאת עם השאר לשעת משחק מחוץ לכלוב והיה מסתגר בפנים. על מנת לנקות את הכלוב היה צורך להעביר אותו לקופסא סגורה, אחרת היה נכנס לחרדות, ולעיתים כאשר הרגיש מאוים אפילו הפגין תוקפנות. כיום טופו כבר יוצא מהכלוב אך עדיין נמנע ממגע עם אנשים.
מרשמלו – ידידותי, שובב וצמא לתשומת לב. הוא תמיד שמח לרוץ ולטפס על אנשים ואם הוא לא יזכה ליחס צפו לנשיכה עדינה בבוהן, תזכורת שהוא עדיין כאן.
פטל – האח הקטן. קטן יותר מהשניים האחרים, פחות מתחבר לאנשים אך עדיין מרגיש בטוח בזרועותיה של מרינה.
בדומה למכרסמים אחרים, הטיפול בחולדות אינו מורכב וכולל בעיקר ניקוי הכלוב ואספקה שוטפת של מזון יבש ומים. אבל אצל מרינה זוכה החבורה הלבנה לשירות של מלון 5 כוכבים- ירקות שורש אפויים, מלפפונים טריים ואביטיחים, פסטה יבשה, פריכיות אורז ושאר מאכלים מרעישים. עם כזה אוכל מגוון זה לא פלא שהם כמעט ולא אוכלים מהאוכל היבש.
מרינה מקפידה לצלם, לתעד ולשתף בעמוד הפייסבוק שלה את השלישיה במטרה לעורר את המודעות ולשבור את הסטיגמה השלילית שדבקה בחולדות.
חתולים וכלבים הם בעלי חיים שטבעי לנו לחשוב עליהם כחיות מחמד. אך זה לא אומר שלא ניתן ליצור קשרים קרובים עם בעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים, ולהפוך גם אותם לידידנו הטובים. טופו, מרשמלו ופטל זכו בחיים חדשים בחיקה של מרינה, אך מרינה לא יצאה בידיים ריקות. היא זכתה בשלושה חברים קטנים ולבנים, שלוש נשמות טהורות.
