כתבה: אורנה רינת
חוות החופש קרויה על שמו של פרידום, עגל אחד מתוק ובר-מזל, שחולץ מתוך רפת לחלב וזכה לחיי חופש.
וזהו סיפורו:
פרידום מגיע לעולם
פרידום נולד ב-26 באפריל 2013. כמו כל העגלים ברפתות החלב הוא נלקח מיד מאמו, אך בניגוד לשאר העגלים הוא לא הושם בכלוב – אלא הושלך למות בצד הדרך בפאתי הרפת, משום שנולד נכה. במתחם העגלים שכבו עגלים בכלוביהם הזעירים, קראו לאם שלא יראו לעולם, ניסו לינוק את סורגי הכלוב, או שהתעייפו ושכבו שקטים, נושמים מהר כדרכם של תינוקות, בודדים, מתבוננים סביבם בעיניים גדולות, כהות, מחפשות, ועל האדמה בחוץ שכב העגל הקטן והנכה. אל הרפת הזאת שבשרון נהג עמרי צבי להגיע כדי לשבת עם העגלים. עמרי, לא כל כך רחוק מתקופת הילדות בעצמו, לקח על עצמו משימה שגם פעילים ותיקים רבים לא היו נכונים לקחת – להגיע אל המקום הזה בקביעות, כדי לנסות לספק שבריר מהצימאון של העגלים למגע, לתת להם לינוק בשקיקה מידו הריקה – להיות עד מתמיד לבדידותם, להתבונן באכזריות הממוכנת, העיוורת, שמקיפה אותם, בלי יכולת לעשות משהו. רק להיות אתם. ואז, ללכת הביתה, להשאיר אותם מאחור, ולחזור לחיים הרגילים עם הידיעה שאת כל החום והאהבה שיהיו להם בחייהם הקצרים הם יקבלו רק ממנו, ושהוא יודע את מה שהם לא יודעים – שבאחת הפעמים הבאות כשהוא יבוא, הם כבר לא יהיו שם. "עמרי הפך לאמא של העגלים האומללים הללו", מסופר עליו בדף של 'תנו לחיות לחיות', "והוא מספר לי על כך בכל כך הרבה התרגשות ואהבה. אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחבק ולאהוב עגל קטן ומתוק בידיעה שבפעם הבאה שיגיע לשם, יכול להיות שאותו עגל כבר לא יהיה…" באותו פסח לפני שנה, כשהגיע לרפת, כרגיל, הוא הבחין בעגל ששכב בצד. הוא ישב לידו עד שעה מאוחרת מלטף ומרגיע את העגל הבודד. כששב למחרת ראה לחרדתו כי זנבו של העגל קטום. תן אכל את זנבו במהלך הלילה. "עבר בי כאב נוראי לראות אותו זרוק בצד הרפת מבלי יכולת לזוז, שוכב לבדו. במשך שבועיים הייתי חוזר כל יום ויושב לידו, נותן לו המון חום ואהבה וממלא את החלל הריק שהיה סביבו. בניתי לו מעמד משק יוטה שאליו הכנסתי את רגליו, כך שהוא הצליח לעמוד, והייתי עושה לו עיסויים כדי להזרים לו את הדם לכל אורך הרגל". לאחר תחנונים רבים ומשא ומתן מתיש, הסכים הרפתן לתת לעמרי את העגל.
מחפשים בית לפרידום
ב-10.4.13 פירסם עמרי הודעה בפייסבוק שבה ביקש עזרה במציאת מקום בטוח עבור פרידום. יומיים אחר-כך הוא הוציא את פרידום מהרפת בעזרת אמבולנס של תנו לחיות לחיות. כשהוא נכנס לרפת כדי לקחת אותו, הוא מספר, הוא בכה בפעם הראשונה מאז בא לשם. הוא הביט בעיניהם של אלה שלמחרת היו עתידים להישלח לבתי המטבחיים. "הם הסתכלו עלי ואני עליהם". אבל רק את פרידום אפשר היה לקחת. הם, הבריאים, נידונו למוות. הם נשארו מאחור. פרידום ניצל. פרידום הועבר למקום זמני, ועמרי החל לחפש בשבילו בית קבוע. במשך חודש וחצי הוא בילה ימים ולילות בחיפושים, נסע בכל רחבי הארץ ודיבר עם יותר מ-150 אנשים, אבל לא מצא מקום שיספק את דרישותיו. מיטל בן-ארי, מיוזמות החווה, פנתה לגארי יורופסקי במטרה למצוא לפרידום מקלט לחיות משק באירופה, ואף נמצא מקלט שהסכים לקלוט את פרידום. עמרי פנה בעניין אל הווטרינר הראשי של ישראל. האיש הגיב בתחילה בעוינות ובחשד, אך כנראה שמשהו בעיקשות העדינה אבל הבלתי מתפשרת של עמרי הצליח לגעת בו. "לבסוף", מספר עמרי, "הוא הודה שהסיפור הזה נגע מאוד ללבו והוא יעזור לי להוציא את פרידום מהארץ". למרות הסכמת הוטרינר הראשי העניין התגלה כמסובך ביותר, ולשמחת כולם נמצאה לפרידום חווה בשרון. עמרי נאבק במכשולים בירוקרטיים לא מעטים על מנת להעביר במשרד החקלאות את פרידום על שמו, כך שהוא הבעלים היחידים שלו ואי-אפשר לעשות לו דבר בלי אישורו.
למען עגל אחד
אני מסתכלת על פרידום עומד שם, אחרי טיול לאורך השביל, עגל גדול ששוקל כבר 200 ק"ג, השיער שלו מבריק מהמקלחת עם שמפו שעשינו לו, והוא מוריד את הראש ומצמיד אותו לרגלו של עמרי ולא רוצה לזוז. ולא צריך "לחטוא בחטא ההאנשה" כדי להבין שטוב לו ככה, ולא צריך להיות בעל דמיון פרוע כדי להסיק, שכשהוא נע בחוסר מנוחה ומתחיל לנגוח קצת בכל פעם שעמרי מלטף את אחד החמורים שניגש להתפנק – זה סימן שהוא לא מרוצה. הוא רוצה את עמרי רק בשבילו. פרידום כבר עייף, הרגליים כנראה מכאיבות לו ואנחנו חוזרים לחלקה שלו. הוא דוחף את ראשו לתוך הבטן שלי ונשאר ככה, מכשכש ללא הרף בשארית הזנב שנותרה לו. כמעט שור, אבל מתנהג קצת כמו תינוק. בסרטון אפשר לראות אותו משחק תופסת עם חמור בחווה. פרידום רץ ורואים את השמחה בריצה שלו, למרות הרגליים הנכות. אחר-כך הוא ניגש ומצמיד את לחיו לזו של החמור, והחמור מניח את ראשו על צווארו. כשעומרי מגיע, פרידום עוזב מיד את כל מה שהוא עושה באותו רגע, גם אם הוא אוכל, ורץ אל עומרי. עומרי מספר שהמבקרים מופתעים תמיד מהדמיון בין ההתנהגות של פרידום להתנהגות של כלב. "אנשים לא יודעים. פשוט לא יודעים.", הוא אומר בעצב. "הוא מאוד קשוב וער לכל תנועה וצליל שלי, כשאני קורא בשמו האוזניים שלו זזות. הוא נוגח בי כדי שאשב ואז הוא מלקק לי את הפנים". עמרי חושב שהוא מזהה גם את הרגע שבו הוא עומד ללכת, כי אז פרידום מניח עליו את ראשו. וזה אולי אחד המסרים החשובים ביותר שעולים מהסיפור יוצא הדופן הזה על הקשר העמוק שיכול להיווצר בין אדם לחיות אחרות. עמרי ראה את את פרידום עצמו. לא מוצר בתעשייה, לא יצור אחד מיני אלפים, אלא את אותו עגל אחד ויחיד שמסוגל לאהוב אותו בחזרה, אותו עגל שמחכה לו וזוכר אותו ולא רוצה שהוא יילך הביתה, ושעבורו עומרי היה מוכן להקריב חלק גדול מחייו. כל מי שראה עגלים בני יומם שוכבים בכלוביהם הזעירים, מחכים, לבד לגמרי, לשלבים הבאים בחייהם הקצרים – פיטום, הובלות, בית המטבחיים – מבין כמה גבורה יש במעשה הזה של בחור צעיר, היושב לבדו במקום שבו כל החיים סביבו נידונים למוות, ומחליט להוציא משם עגל אחד ולתת לו חיים. לעמוד מול האנשים שמנהלים תעשייה של מוות המוני, ולהתעקש על חייו של אחד, לבד, בלי עמותה וארגון, לפעמים אפילו מול פעילים שניסו לרפות את ידיו בטענה שאין טעם להציל רק אחד, להחליט שהחיים שלו שווים, שמשום שהעמדת אותו על הרגליים – לא תיתן לו למות. וכל זה מבלי לדעת איך תוכל לדאוג לו. פשוט להפוך עולמות במשך חודשים ארוכים כדי להציל עגל אחד. "המעשה הזה הוא כל כך יוצא מגדר הרגיל, אפילו עבורנו, מי שנושמים 24 שעות ביממה את הניסיון לעזור לבעלי חיים", כתבו בדף של תנו לחיות לחיות – "אולי כי זה פשוט לא נתפש איך אדם אחד נלחם כנגד כל הסיכויים, לעצור את תעשיית הבשר, לרגע אחד, בעבור נשמה אחת".
פרידום לא יגיע לשם
מה אפשר להבין מהאופן שבו פרידום דוחף את ראשו עמוק לתוך ביטנו של עומרי ועומד כך, בלי לזוז, כאילו אין עוד משהו בעולם ששווה לזוז עבורו? אני חושבת על המשאיות שמגיעות לקחת את העגלים… ומה אם הייתה מגיעה אחת כזאת עכשיו? אני רואה איך פרידום לא רוצה לזוז ולא רוצה שעמרי יילך, ומנסה לדמיין את המשאית עוצרת, והאנשים יורדים, וצועקים, ומכים. אני מדמיינת אותו מנסה לשווא להתנגד, את עמרי נשבר, את המכות והשוקרים, את הבעתה חסרת ההבנה של העגל הזה, המלא אמון ואהבה, שעומד כאן בשקט ודוחף את ראשו עמוק לתוך בטנו של הבחור שהציל את חייו. העגלים שהיו עם פרידום נלקחו. הם כבר לא בחיים. אך כל העגלים הם פרידום. כולם ילדים שמתגעגעים למגע ורוצים להשתולל ולשחק. הם חברותיים, מגיבים למוסיקה, מזהים את מי שהם מכירים ומביעים את חיבתם בדרכים ברורות מאוד. כולם רצו פשוט לינוק מאמם ולשחק, ולנוע בחופשיות. לחיות. וכולם יגיעו לשם, למקום שבו רק קירות מוכתמים בדם ישמעו את זעקותיהם המעונות, כשיותר מכל דבר אחר הם עדיין רוצים את אמם. גם אמא של פרידום תגיע לשם, ואולי כבר הגיעה. אבל לא פרידום. הוא לא יגיע לשם בזכות עמרי. וייתכן שבאיזושהי צורה עמומה ורגשית, עמוק בתוך-תוכו, פרידום גם יודע עד כמה בר-מזל הוא.
