כתבה: נורית דיין
אני לא יודע מה אני עושה כאן, למה כולנו סגורים וכלואים פה, עוברים את כל זה. אני יודע שאנחנו לא שייכים לכאן באמת, אז אני מחכה.
וקשה לחכות כאן.
המים מזוהמים, מטונפים תמיד בשאריות אוכל, הפרשות וחומרים אחרים שאינני מזהה אך גופי יודע שהם רעל עבורו. אינני יכול לראות בבירור במים העכורים. הראות מאוד מוגבלת במרק הסמיך והמצחין הזה.
אנחנו צפופים ודחוסים, ולאן שלא אפנה אני מתנגש ומתחכך בדגים אחרים. שוב ושוב אני מנסה למצא פינה שקטה לעצמי, מקום בו אוכל פשוט להיות, מנסה לפלס את דרכי אל מקום רגוע יותר... אך לשווא.
בגרוני תחושה קבועה ומייסרת של מחנק. לעולם אינני יכול לנשום לרווחה במים הרעים אלה. כל נשימה היא מאבק.
החיכוך המתמיד באחרים פוצע את עורי. יש פצעים שמגלידים, ויש כאלה שטפילים מתיישבים בהם ומונעים מהם להגליד. זה מתחיל בגירוד שלא מרפה לשניה, ובמהרה הופך לכאבי תופת. עכשיו זה כבר בכל גופי, לא נותן לי מנוח.
אני יודע שאין אחד פה שלא סובל. אני מרגיש את זה היכן שאני לא מנסה לפנות. לכל אחד כאן יש משהו, מחלת עור חריפה או כינים טורפות שכבר הספיקו לחסל חצי מעור הפנים, או גרוע מזה - חסר לו משהו, כמו אחד מהסנפירים או אחת העיניים.
ישנם כאלה שהמצוקה הקבועה הכריעה אותם והם איבדו את הדעת. הם שוחים סביב עצמם ללא הרף, חלקם נעשים אלימים מאוד, תוקפים ללא הרף, נוגסים באחרים, ואחרים פשוט שקעו למצולות היאוש. אלה לא ישרדו זמן רב בגיהנום הזה.
הראייה שלי הולכת ממיטשטשת. מיום ליום אני רואה פחות ופחות, עד שחשיכה מוחלטת עוטפת אותי. אני ממעט לנוע, כל תנועה היא סיכון בהתנגשות ובפציעה נוספת. יותר ויותר קשה לי להשיג אוכל. גופי הולך ונחלש.
הרעב, הגירוד הבילתי פוסק בעורי, הכאב הפועם בפצעים בבשרי החשוף, המצוקה, הצפיפות, המחנק... נפשי עייפה מכל זה. מתי זה יגמר?
כוח אדיר שואב אותי עכשיו , המים שסביבי עוזבים במהירות וסוחפים אותי איתם. כולם דוחפים ונדחפים ללא שליטה. גלים של אימה מגיעים אלי מהאחרים שנלקחו לפני. אני נשלף מהמים ומתוודע לסוג חדש של מחנק, שמעולם לא חשתי. מייסר ומצמית אלפי מונים מהמחנק הקבוע בו חייתי. אני פוער את פי שוב ושוב לגמוע חמצן, ריאותי זועקות, אך הזימים שלי לא יעילים באוויר. הם זקוקים למים.
אין אונים אני שוכב על המסוע, הולך ומתקרב להד עמום של חבטה קצובה. גופי נרעד עם כל מכה. איימה אוחזת בי, הנה הקול ממש מעלי... חבטה עצומה מרסקת את ראשי והגוף מתאבן.
דקירה רותחת מפלחת את בטני. אני מרגיש את איברי צונחים ונעקרים מתוכה. הזימים שלי נקרעים ממני. אני עדיין לא מת. גופי מושלך אל מיכל קרח שמחזיק אותי בחיים. עוד דקות ארוכות אני מרגיש את צריבת הקרח על עורי, את המחנק בריאותיי, את החתך בביטני... עד שמגיע הגל הגואל ושוטף אותי סופסוף אל הים הגדול, זה שמעולם לא ראיתי, אך אליו התגעגעתי כל חיי.
על תעשיית הדיג ובריכות הדגים מתוך אתר אנונימוס
